בארץ, חייתי לי מקיץ לקיץ. החורף הייתה העונה הזאת שכולם מחכים שכבר תחלוף ותשאיר מאחוריה את ההצפות, הבוץ והווירוסים ותפנה את מקומה לים, שיזוף ואבטיחים. שלא נדבר על כך שהיא כמעט ונטולת חגים, מלבד חנוכה, שאם אתה לא ילד, אינך זכאי לחופש ואם אתה הורה לילד, בא לך לחתוך וריד. ביונייטד סטייטס אוף אמריקה לעומת זאת, הקיץ הוא עניין שולי. גם עצם העובדה שמשכו הוא כיומיים וחצי, גם כי עדיף לקושש עצים במינוס 30 מעלות על פני 95% לחות וגם כי בדיוק ההפך מבארץ, אין בו ממש חגים. פה, ברגע שהטמפרטורה יורדת מ -37 ל – 27, אם מסתכלים טוב, כבר ניתן למצוא שלטי happy fall בחנויות, דלועים במבחר גדלים תחת כל עץ רענן, שלכת מהממת ביופייה,  קולקציות חורפיות בחנויות, כשגולת הכותרת של הסתיו/חורף האמריקאי הוא החגים. בהמוניהם. חזק, בכל הכח, על כל קישוטיהם ומרצ'נדייזיהם. כך שבעצם, ימים לא מבוטלים מהחורף הבאמת חורפי כאן, כולם ממשיכים להתכרבל בתוך הפוך, מה שמעלה את מניותיו והופך אותו לעונה ה"חמה" באמת.

את הספתח לעונת החגים עושה ממש היום ה-Halloween, שנכון, רחוק מלהיות חג יהודי, אבל מה אני אגיד לכם, אחד החגים האסתטיים. לאמריקאים יש את התכונה הזאת של להתכונן מראש יתר על המידה. לכן, כבר לפני חודש וחצי, ניתן היה להתפעל מבתים שהפכו למאורות שלדים וגולגלות, פרצופי דלועים מקשטים על כניסות הבתים, קורי עכביש שיורדים מהקומה האחרונה לקומת הכניסה מעוטרים בעכבישי ענק. (בעודי יוצאת מהבית לעבודה בשעה מוקדמת וחשוכה מידי בבוקר, כמעט וקיבלתי התקף לב כשעיני נתקלו בשלד בגודל אמיתי "קורא" ספר על כורסא באחד החלונות), זאת לצד חבילות הקיט קט, האם אנד אמס וההרשיז הממותגות רוחות רפאים ומכשפות על מטאטא, כשהדובדבן שבקצפת הוא לחפור באמזון אחר תחפושת ש"כמוה עוד לא נראתה".

כפטריות אחרי הגשם, החלו להופיע בכל קרן רחוב חנויות ענק לממכר תחפושות המציעות אינספור אופציות החל מדבורה סקסית ועד חד קרן לא מאוס בכלל. ככה זה שאתה מסחרי, פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר וכו'. אבל תנו לי להאיר לכן, המתחפשות, את הדרך ולהציע כמה תחפושות קצת אחרות, שבכל אחת מאיתנו יש לפחות משהו אחד מהן, וכולן שאובות מסדרות אמריקאיות שבלב מסוים בחיי, רציתי מאוד להיות הן.

וויני / "שנות הקסם"

וויני היתה מבחינתי פסגת כל השאיפות שלי כילדה (כמעט) מתבגרת: שיער מושלם ותמיד נראית כאילו הרגע יצאה מהמקלחת. וויני עם פני המלאך, התלמידה הטובה אך הלא חננה, טובת הלב אך הלא פראיירית, המיינסטרים מצד אחד, אך הזורמת עם קווין הקצת חנבץ מהצד השני, בת השכן לצד עגמומיות מסתורית. החליקו את השיער, הוסיפו פוני, קפצו לתוך הקרדיגן ותוכלו גם אתן להיות וויני ליום אחד.

קרדיגן: H&M, חצאית: Mango, חולצה: Vilshenko, קשת לשיער: Salvatore Ferragamo

 

פגי באנדי / "נשואים פלוס"

שתרים את היד מי שלא בא לה לפעמים לצעוק: "אני פרחה". או לפחות שרה את זה פעם אחת בקולי קולות במקלחת, או בערב קריוקי של החברה אחרי מספר לא מבוטל של דרינקים. פגי באנדי יודעת מה היא רוצה, שזה לעשות פאן ולישון, והיא לא מתביישת בזה. היא וולגרית, היא צבעונית, היא דואגת לעצמה, היא אוכלת ג'אנק ו – היא נשואה לאל באנדי שרק על זה מגיעה לה כפיים. פגי היא הפרחה שחבויה ברבות מאיתנו ויש לכן הזדמנות לתת לה דרור.

משקולות: Cup Barbell, טייץ: By Malene Birger, בגד ים: Dolche&Gabanna, חגורה: Balmain

 

ברנדה וקלי / "בברלי הילס 90210"

הפאוור קאפל (מבחינתי לפחות) של שנות ה-90, כשרגע השיא שלו הוא ה"פרום". מי לא זוכרת את ה"פרום"? האוסקר של ילדי השמנת של תיכון בוורלי הילס שנהרס על ידי תאונה אפנתית מצערת של שתי החברות/אויבות ברנדה וקלי. השאלה הנשאלת היא: הכיצד יצא ששתיכן בחרתן את אותה שמלה מחרידה? כמה מחרידה? עד כדי כך שהעולם השמיד כל זכר לפפיוני הענק המגוחכים הללו וכמובן שלא יכולתי למצוא אחד כזה בשיטוטי הקדחתניים ברשת. אז תסתפקו בהכי קרוב לזה.

שרשרת: Kenneth Jay Lane, שמלה: Antonio Berardi, צעיף: Karl Donoghue, עגילים: Tory Burch, ליפסטיק: Nars

 

  ויקי  / "ילדת הפלא"

בסוף שנות ה-80, הייתי צופה בהפנוט בויקי, אנדרואיד בצורה של ילדה בת עשר שהפכה לילדה המאומצת של משפחת לוסון והייתה מוטלת עליה משימה קשה מנשוא – ללמוד את ההתנהגות האנושית.  כמה ליבי היה נמלא בחשש בכל פעם שהשכנה המעצבנת של המשפחה הייתה נכנסת ברגע לא מתאים וכמעט מגלה שויקי היא בעצם…רובוט. בחיים החדשים שלי בניו יורק, גם אני לעיתים מרגישה כמו ויקי, שצריכה ללמוד איך להתנהג במציאות החדשה: להגיד "סליחה" שכשמישהו נתקל בי ושופך עלי קפה רותח, או להזמין לארוחת ערב חודשים מראש ובכך, למחוק את המושג "ספונטניות" מחיי. We love you Vicky.

 

שמלה אדומה: Alexis, נעלי בובה: H&M, שמלה לבנה: Rebecca Vallance, סרט לשיער: Shopbop

 

בל / "היפה והחיה"

ולפעמים, את בסך הכל רוצה להיות יפה. בלי "חכמה", בלי" אמא משקיעה", בלי "פורצת דרך" ובלי "מג'נגלת".

רק יפה. עם שמלה ופרח וחיה שתתאהב בך ובזכותך תהפוך לפרינס צ'ארמינג. מה כבר את מבקשת?

 

קשת לשיער: Forever 21, שמלה: Ronald Mouret, ורד: מחנות הפרחים הקרובה, עגילים: Gorjana Leucadia

*תודה גדולה מאוד לאיימי!

מודעות פרסומת

הקיץ בניו יורק הוא קשוח. החוויה הגופנית הלא פשוטה בציפייה לסאבווי בארבעים מעלות ושבעים אחוזי לחות, החופש הארוך כאורך הגלות בגני הילדים, מזגני החלון המרעישים כמו חמישה טרקטורים והכמיהה לחוף ים שכל כך לא במרחק קפיצה אלא יותר במרחק טיסה. לאור כל זאת, הייתי מוכרחה לארגן נופש ממוקד מטרה: לרבוץ על חוף ים. מיד פניתי לגוגל וחיפשתי את המקום האידיאלי לחופש הכולל חוף מהמם, מגורים שהמרחק בינם לבין החוף המהמם הוא לא יותר משני צעדים ולא פחות חשוב – שיהיה עם אופי, כשלפתע נחתו עיני על מקום שנראה שכל מי שמבין עניין מכיר אותו חוץ ממני. חוף פרטי, בקתות על החוף, הלוק – וינטג', גלריית התמונות מכילה בעיקר צילומי אופנה שצולמו במקום, ביניהם סטלה מקרתני אהובת ליבי והכל במרחק שעה ו-45 דקות נסיעה. מיד שריינתי תאריכים והכנסתי פרטי אשראי.

 

מתוך גלריית התמונות של Silver Sands motel & beach cottages

כשנכנסתי לחדר שקיבלנו ב –  Silver Sands motel & beach cottages  בעיירה Greernport שבלונג איילנד, סחרחורת קלה אחזה בי והחזירה אותי חמישים ומשהו שנים אחורה. זה לא שהחדר עוצב בסגנון וינטג' מתיימר, זה וינטג' הארד קור. פר אקסלנס. הדבר האמיתי שעוצב כך בשנת 1957 ודבר לא השתנה בו עד היום, כולל הריח. זרקתי את עצמי על כיסוי המיטה הוורוד בדוגמת מעוינים, עצמתי את עיני וממש יכולתי לראות את דון דרייפר נכנס לחדר, מדליק סיגריה, זורק לי הערה סקסיסטית ומציע לי כוס וויסקי. "אני לא אוהבת וויסקי" אני אומרת לו והוא עונה לי: "איזו ילדה". "מה עם איזה קאמבק, דון? לא תחזרו לעוד עונה? איפה פגי? אני רוצה לפגוש אותה, להגיד לה כמה אני מעריכה את האומץ שלה, כמה השראה שאבתי ממנה, שבזכותה למדתי לעמוד על שלי ולהבין שפמיניזם היא לא מילה גסה!" "לא חושב שזה אפשרי" הוא עונה באדישות, לוקח לגימה מהוויסקי שלו ובוהה בחלון. "היא נעלמה. יש שמועה שהיא נחטפה והפכה לשפחה. סיפור טראגי. את באה לים"? הוא מציע במבט שרמנטי. "מה קשור ים?" אני לא מבינה, "אנחנו בקומה 39 ברחוב מדיסון". "אמא, את באה לים"? הקול הנמוך מתחלף לקול אפרוחי ואני מרגישה יד קטנה מושכת לי בשולי השמלה. אני פוקחת את העיניים ובמקום דון דרייפר עומד מולי ילד עם מצופים, כף, דלי ורובה מים ומפציר בי להתעורר מהחלום בהקיץ ובאופן כללי, לצאת מהסרט שלי.

מקולקציית אביב/קיץ 2017 (מימין לשמאל): Chloe, Miu Miu (x2), Givenchy

שהות של שלושה ימים במוטל שבו הזמן עצר מלכת אי שם בסיקטיז, עשה לי קרייבינג לסטייל של אז, לסגנון הצבעוני עד מופרך, להקפדה ולדיוק בדיטיילס ולפריטים שמבטאים את האהבה לאופנה והופכים כל יציאה מהבית לאירוע ססגוני ומשמח. יש מספר מעצבים שהרגישו כך לגבי אותה תקופה והציגו קולקציות שכולן השראה משנות השישים בתצוגות אביב קיץ 2017 ואילו אני חזרתי לניו יורק המיוזעת והמודרנית והתיישבתי להרכיב שלושה אאוטפיטים בהשראת החופשה ההיא. תיהנו.

ליום מדוגם בחוף הים

נראה כאילו בתקופה ההיא קפיצה לים הייתה מלווה בקבלת החלטות הרות גורל לגבי הלוק, מינוס ההחלטה להגן על העור מפני נזקי השמש והסרטן. גדודי נשים צלו את עצמן מכף רגל ועד ראש בעודן מתהדרות באאוטפיטים מוקפדים מכף רגל ועד ראש , לוגמות גזוז בצבע רעל כלשהו ומבסוטות מהחיים. ולמה שלא יהיו? הן נראו כמו מיליון דולר, לא כמונו היום, בשמלת הים שלנו, שפירושה "שמלה שצריכה להגיע לפח הקרוב כי אין מצב שאלבש אותה שוב, אולי רק לים" וכפכפי הוויאנס חרושות.

בגד ים: Adriana Degreas, משקפי שמש: Dolce&Gabbana, נעליים: Dolce Vita, סרט לשיער: Zara, רדיו נייד: Shopbop

 

לבראנץ' + קוקטייל

אז לא וויסקי, אבל איזו מימוזה או שמפניה מבעבעת לצד ביצים באיזה סטייל שתרצו, רצוי עם נוף לים ובריזה (שהיא יותר בגדר חלום רחוק באוגוסט של הארץ אבל לחלום תמיד אפשר)

חולצה: Apiece Apart, חצאית: J. Crew, סנדלים: Olive Tomas, משקפי שמש: Gucci, תיק קלאץ': Ash

 

לסיבוב שופינג בין הערביים

כדי שתוכלו למצוא עוד פריטים שעושים טוב על הנשמה ושמח בעיניים כמו החולצה בעלת האובר דיטיילז הזאת ושתוכלו קצת לחיות בסרט, כמוני.

חולצה ומכנסיים: Topshop, נעליים: Dior, משקפי שמש: Chloe, תיק: Kayu

 

*תודה ענקית לאיימי על העיצוב!

בגיל ארבע וחצי חוויתי קנאה בפעם הראשונה בחיי, כשלמשפחתי הקטנה, שמנתה עד אז אמא, אבא וילדה בת ארבע וחצי, הצטרפה תינוקת חדשה שערערה את הסדר הברור שהיה קיים עד אז. אמא שלי תמיד מספרת שבאותה תקופה, מכל התמונות המשפחתיות שצולמו הביטה ילדה עצובה (אני). כזאת שלקחו ממנה את הגדולה בן לילה. מהנסיכה הבלתי מעורערת של המשפחה, הפכתי לאחות הגדולה של אפרוח בלונדיני שהגיע כדי לעשות בלאגן (כך האמנתי בכל ליבי).

הזיכרון הצרוב ביותר בראשי כהוכחה ממשית לקנאה הזאת הוא שמידי יום, כשאמא שלנו לא הייתה בסביבה, הייתי לוקחת מספריים מהמגירה, ניגשת בשקט מופתי לאחותי הקטנה וגוזרת בנונשלנטיות תלתל בלונדיני אחד משיער ראשה וזורקת אותו מהר מאחורי שידת ההחתלה (לא הייתי חזקה בהסתרת ראיות). מיותר לציין שהגיע היום שבו אמא שלי גילתה זאת וכנראה קיבלתי עונש ממש חמור כמו לא לראות דרדסים או משהו בסגנון.

השנים חלפו, שתינו גדלנו, התבגרנו והבנו שמאחר ואין אח או אחות נוספים בסביבה, ניאלץ להסתדר אחת עם השנייה.

ואכן הסתדרנו ואף הפכנו לחברות, די דומות אבל גם שונות ומקור הקנאה היחיד שנותר מהימים ההם הוא השיער הבלונדיני המושלם שלה (חמסה) בעוד אני מנסה להסתדר עם השיער הברונטי הלא משהו שלי.

ולמה אני משתפת אתכם בזה?

כי בדיוק לפני שנה, האחות הקטנה הזאת אמרה I DO לבחיר ליבה ובדיוק חודשיים אחרי שעזבנו את ישראל, חזרנו אליה כדי לחגוג את היום המרגש הזה. יש משהו בחתונה של אחות שהופך את היום הזה ליותר כיף מהחתונה שלך. כל הלחץ של בחירת השמלה, אצל מי לעשות, מתי להתחיל, לקנות, להשכיר, לרצות להיות הכי מיוחדת – לא קשור אלייך ואת יכולה להיכנס לנעליים של סטייליסטית רבת חשיבות שמחלקת דרקונים ולייעץ באופן צלול ביותר מבלי שטמטמת ברמות של כלה תדבק בך. וכמובן שכאשר הטרחון של מציאת מקום שאף זוג לא התחתן בו מעולם, די ג'יי, צלם, איפור, שיער, הזמנות, רב, טבעות, מקווה – יורד ממך, את בן אדם חופשי ומאושר לשמוח ולהתרגש נטו בשמחת אחותך המתחתנת.

לכבוד פתיחת עונת החתונות הבאה עלינו לטובה, אני שמחה לתת לכם הצצה ליום הכלולות של רונה, אחותי הקטנה.

אז מה היה לנו?

שיער בלונדיני טבעי בתוספת גוונים ועיצוב שיער מינימליסטי (צמה קלועה אחת בצד השמאלי) בניצוחה של סאני האלופה (SUNNY Hair Stylist עיצוב שיער) ואיפור עדין עדין אך מהמם מאת מיטל איינשטיין המהממת בפני עצמה.

 

עגילים בסגנון ויקטוריאני משובצים באבנים ופנינים (אפרת קסוטו).

 

חלק עליון ללא שרוול משובץ בפאייטים קטנטנים זהובים שקופים וגימור מחשוף משובץ באבנים מלבניות נוצצות בגדלים שונים. (עיצוב: ליהי הוד)

 

חלק תחתון שהוא בעצם חצאית עם מותן גבוהה מבד עשיר ודרמטי עם קפלים בגוון פנינה.

 

נעלי סינדרלה שפיציות כסופות מעוטרות בפרחים שקופים, שהקלילו במגניבות את השמלה המלכותית (ASOS).

 

משקפי שמש בגוון זהוב שקוף (RAY-BUN)

 

 

ולסיום סיומת, שתי אחיות שבעבר הרחוק היו מושכות בשיער אחת לשנייה והיום הן חברות, אוהבות ומתגעגעות.

יום נישואים שמח סיס ועומרי!

צילום חתונה: PHOTO PAPI – BY NOA PAPI KEDMI

איך יודעים שבא אביב? מי שגר בניו יורק פחות יודע, כי פה עדיין חורף. ממש לפני שבוע וחצי ירדה פה כזאת כמות מסחרית של שלג, שאם לא הייתי פה בקיץ האחרון, לא הייתי מאמינה שהעונה הזאת בכלל קיימת פה. שום חמסין של סוף מרץ, שום ריח ממכר של פריחה באוויר, מזל שחלונות הראווה פורסים בפני את קולקציות הקיץ כי בלעדיהן, בכלל לא הייתה לי תקווה.

מהכתוב נראה כאילו שסבלתי קשות החורף הזה, משל גרתי בקוטב הצפוני, אבל את האמת שדווקא לא. נס חנוכה האחרון מבחינתי היה שאני מצליחה לשרוד בגבורה את החורף הראשון שלי בניו יורק ואף ליהנות ממנו. חלק גדול מזה בגלל העובדה שבאמת השקעתי את מיטב כספי ברכישת ציוד חורף שלא היה מבייש את תושבי לפלנד, כולל השבעת המוכר ב- North Face שהמעיל שאני רוכשת במחיר מופקע, אכן יבודד אותי מהעולם החיצון וישמור על חום גופי מבלי שחלקיק קור יצליח אי פעם לחדור אליו. העובדה השנייה שבזכותה אני צולחת את החורף כאן, היא שהתכוננתי נפשית לחורף קשה, מלא בסופות עם שמות מוזרים וכשהוא הגיע אמרתי: זה הכל? זה מה שכל כך חששתי ממנו? נכון שקר, אבל אני לגמרי יכולה להתמודד עם לקום בבוקר, ללבוש געטקס, סוודר, גרביים טרמיות, כפפות, כובע צמר ומעיל ואז להיכנס למקום סגור ולהוריד את המעיל, כובע, כפפות, סוודר ואז לצאת לקור ושוב ללבוש מעיל, סוודר, כפפות וכובע. מה שאני לא יכולה להתמודד איתו זה האורך. החורף הזה למעשה התחיל כבר בתחילת אוקטובר ויסתיים רק אי שם באזור מאי. נכון שרשמית האביב כבר הוכרז פה, אבל תעשו לי טובה. האביב כאן הוא בעצם החורף של ישראל, אמנם בלי כובע, כפפות וגעטקס, אבל אני כנראה עדיין אתעטף במעיל, אנעל נעליים סגורות ואקלל.

ובינתיים בברוקלין

מה שאני רוצה בעצם להגיד, זה שמיציתי. מיציתי את השכבות, את היובש, את הסרבול, את חוסר המנוחה בלבדוק את הטמפרטורה לפי שעה. אני, שרגילה לחורף בן חודשיים, מוצאת את האורך שלו פה כמוגזם. לכן, אני כה מתרגשת שבעוד שבוע, אפסע לי עם משפחתי בשרוול המטוס לעבר ביקורת הדרכונים בשדה התעופה בן גוריון, אתלונן על התור המעיק, אתחרפן בציפייה למזוודות עם עוד המוני ישראלים/יהודים שהגיעו לחגוג את הפסח עם יקיריהם ואתפלל שלא יעצרו אותי במכס על חנות הנעליים שפתחתי במזוודתי (הדודה מאמריקה שאפשר להזמין אליה את כל אמזון), אבל כשאצא משער השדה ומזג אויר חמים ונעים יעטוף אותי, אז אדע בוודאות שבא אביב.

כמה דברים שיותר מאשמח להיפטר מהם בשבועיים שלי בארץ ולהחליפם בפריטים יותר רלוונטים ומשמחים:

ביוש מעיל נוצות באורך ברך. נכון שעשית את העבודה שלך על הצד הטוב ביותר החורף הזה וניסית להנעים לי ימים קשים, אבל אני בכל זאת מעדיפה משהו קליל ויפה יותר, בלתי מורגש מצד אחד, אך יעשה את העבודה בלילות העדיין קרירים של אפריל מצד שני.

מעיל North Face, ז'קט: Needle & Thread

 

אוח, מגפי השלג האיומות. חודשיים לקח לי למצוא את אלה שיראו כמה שפחות רע (וחסכתי לכם את התמונה) וחמש פעמים בלבד שהעליתי אותן על רגלי. בואו ותנוחו לכן בארון עד לחורף הבא וברשותכן, אאוורר את רגלי עם אחד (או כולם) מזוגות הנעליים האביביות והמושלמות האלה. (כפכפי פסים: NO. 21, סניקרס כסופות: Golden Goose, נעליים כחולות ג'ינס: Olive Tomas, נעלי שפיץ ניוד עם סגירת שרוך: דניאלה להבי, נעליים ורוד אדום עם סרט סאטן: Bibi Lou Beaded)

אין כמו סוודרים אובר סייז עוטפים ומפנקים בחורף, אבל כיף פי כמה רמות להיכנס לתוך שמלה אביבית, מרעננת וקלילה ולהרגיש כאילו אני הולכת על ענן.

סוודר: Kenzo, שמלה: Topshop

 

צבע חציל/בורדו/חום אדמדם או איך שלא יקראו לך, נכון שאתה מאוד טרנדי בעונת החורף, אבל אהיה מאושרת להוריד אותך עם אציטון ולהחליף אותך בצבע אופטימי, מרענן, מחויך וקליל יותר.

Marc Jacobs

 

ואתן, הייתן טובות אלי, אפילו מאוד, אבל הגיע הזמן שתפנו מקום לאקססוריז משמחים ומשובבי נפש.

כפפות: Kate Spade, צמיד: Rosantica

 

ואחרון חביב כובע צמר יקר, הגנת על הקרקפת והאוזניים שלי באופן ראוי להערכה, אבל בוא נחתוך את זה עכשיו, כי לקבל את האביב עם סרטי ראש בגוונים אופטימיים יחמיא לי יותר. יאללה, נתראה בקרוב!

כובע וסרט: Zara

חג אביב שמח!

אני בהחלט יכולה לחשוב על קושי או שניים שחוויתי ברילוקיישן הזה. הוויתור על מכונת כביסה ומייבש בדירה, הניסיון להתמודד עם הפאסיב אגרסיב האמריקאי, או לא להצליח להבין למה למען השם לא מכירים פה ב-What's up כדרך תקשורת לגיטימית ומתעקשים להסתמס בתיבת ההודעות הרגילה והאיטית של הסמארטפון. אבל יש קושי אחד, שאני מאמינה שלא משנה כמה זמן נמצאים ביבשת אחרת, הוא תמיד ידפוק בדלת ויזכיר שהוא פה כדי להישאר – הגעגוע למשפחה.

בשבילי, לעשות את הצעד הגדול הזה ולארוז את עצמינו ועשר מזוודות לארץ אחרת, טמן בחובו חששות עצומים, לא רק לגבי החיים החדשים המצפים לי, אלא גם איך לעזאזל אעשה את זה בלי הצמר גפן המשפחתי המפנק שהייתי כה רגילה אליו. בלי קופסאות האוכל שהייתי מעמיסה אצל אמא שלי כל סוף שבוע וחסכו ממני שעות של ניסיונות קולינריים במטבח, בלי ההנדימן הפרטי שלי המכונה "אבא", בלי הבייביסיטרים הקבועים שפרגנו דייטים לחיזוק הזוגיות, או סתם להיות חולים ולרחם על עצמינו בשקט במיטה – וכל זאת ללא תשלום. ארוחות משפחתיות בימי שישי, בראנץ' אמא-בנות, או סתם יום אמצע שבוע רגיל לחלוטין שפשוט רוצים לקפוץ להורים ולרבוץ על הספה ולתת למח לנוח. אז כשקמים בוקר אחד רחוק מאוד מכל זה, זה עלול לבאס. ומרגישים לבד כל כך הרבה פעמים, ופתאום המשפחה הגרעינית הופכת להיות כל עולמך. האיש שלך הופך להיות גם אבא, אמא והחברה הכי טובה שמתלבטים איתה לגבי צבע הניו בלאנס שאת מעוניינת לרכוש (הוא פחות זרם עם זה), הילד שלך הופך להיות הבסטי שאיתו את יושבת לקפה/מיץ תפוזים ומאפין. את לומדת לגלות שלא חייבים להיות אסף גרניט כדי להרים ארוחה ביום שישי ושיש משהו נחמד לפעמים בלי לו"ז משפחתי בסופ"שים. פתאום גם מתחילים להכיר אנשים חדשים, שהופכים לחברים, שמזמינים אתכם לארוחת ערב ביום שישי ואת בתמורה, מזמינה אותם לבראנץ', ונוצרת מן קהילה קטנה, שהיא לא לגמרי המשפחה שלך, אבל היא קרובה לזה וזה דווקא נחמד.

בדרך כלל יום המשפחה חולף לידי מבלי שאעצור רגע להקדיש לו את הכבוד הראוי. השנה לא אתן לו לחמוק. השנה אני מודה מקרב לב על המשפחה הקטנה שלי שאיתה אני עוברת חוויות אינספור, על המשפחה שלי שמעבר לים אבל תמיד בלב ובפייסטיים ועל המשפחות החדשות שנכנסו לחיינו וגורמות לנו להרגיש טוב.

אז מה זאת משפחה בשבילי?

  1. כשלא מספיקות שתיים עשרה שיחות פייסטיים ביום ומוכרחים רק עוד אחת כדי להעלות חיוך על הפנים אחרי יום ארוך, להתעדכן אם כבר חתמו על הסכם שלום, או לעדכן בחוויות אנתרופולוגיות שמזמנת לי הנסיעה היומיומית בסאבווי.

lfw-fw17-day2-035

2. כשמספרים הכל אחד לשני, גם על יום קפוא ומבאס וגם על יום שמש חמים של 10 מעלות שרכשת בו שמלה בסייל של CLUB MONACO.

nyfw-fw17-day3-131

3. כשאת מכירה כל כך טוב את הילד שלך ויודעת שהוא יתמוגג מאושר כשיבחין בנעלי הפסים שחור לבן האלה שיזכירו לו זברה, החיה האהובה עליו בעולם.

nyfw-fw17-day3-035

4. כשאת מכירה כל כך טוב את האיש שלך ויודעת שהסיכוי שהוא יתלבש ככה שווה לסיכוי שטראמפ יתחיל לאהוב מקסיקנים.

1nyfwm-fw17-d4-001

5. כשחברות הן כמו משפחה – געגועים למי שהשארתי בארץ והכרת תודה על מי שהכרתי פה.

lfw-fw17-day2-140

6. כשהדחף לכוון את הבן שלך לתחביבים שאתה הכי אוהב מתנגש עם ההבטחה שהבטחת לעצמך לאפשר לו להיות מי שהוא.

nirvana

7. כשאת גאה ללכת ברחוב עם הילד שלך כי את יודעת שהוא הכי קול בסביבה (ואת אובייקטיבית לחלוטין כמובן).

nyfw-fw17-day3-042

8. כשאת רוצה להיות הסופר הירו של המשפחה, זאת שתמיד תגיד את המילה הנכונה, שתציל את הקטן מילדים רשעים וממפלצות שמופיעות בחלומות רעים, שתספיק 800 משימות ביממה ושגם תיראה מיליון דולר. זה לא תמיד מצליח אבל השאיפה היא להגיע לשם.super-heros

9. כשאת רוצה להראות לבן שלך שהכל קטן עליכם, גם אם צריך לחזור מהגן בשלג כי זה לא תופס עם עגלה, כשבעצם קפאו לך העצמות ואת רוצה לקפוץ לתוך אח בוערת.

elle-nyfw-fw17-day1-051

10. אפילו שזו קלישאה, זה לגמרי נכון: משפחה, היא איפה שהלב שלי נמצא.

nyfw-fw17-day5-144

יום משפחה שמח!

*כל תמונות הסטילס לקוחות מ: VOGUE.COM

2016 הייתה שנה שגם אם הייתי ממש מתאמצת, לא הייתי יכולה לצפות אותה מראש. בקטע טוב אני מתכוונת, מעורב בהפתעות, חששות, פחד והתרגשויות.

2016 הייתה שנה שבה החלטתי לעזוב תחום מקצועי אחד ולהתחיל הרפתקאה מקצועית בתחום חדש לגמרי.

2016 הייתה שנה שבה אותה הסבה מקצועית נקטעה לאחר סמסטר אחד בלבד לטובת חתיכת הרפתקאה לא צפויה בניו יורק.

2016 הייתה שנה שבה הייתי צריכה, ביחד עם המשפחה הקטנה שלי, לבנות בית מהתחלה, לעשות חברים חדשים, לעבוד בלקבוע פליידייטס לבן שלי, למצוא לו מסגרת חמה ואוהבת שתעמוד בדרישות הפסיכיות שלי, להבין מי נגד מי, להיסגר על איפה שותים את ההפוך הכי טוב ואיפה הפילאטיס הכי קרוב, להתפלא על העובדה שלא צרחתי על נותן שירות כבר כמה חודשים, לגלות שיש צורך בזוג נעליים שונה לשלג, לגשם, לשלג מעורב עם גשם או לסתם יום מעונן, להשלים עם העובדה שכל עוד אנחנו גרים ביונייטד סטייטס אוף אמריקה, נצטרך לעבוד בשביל הזבל שלנו (מחזור זה מטרחן) ולגלות שאותה יונייטד סטייטס אוף אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אינה ידידותית בכלל לאמהות ולנכים (מה מסובך בבניית מעליות בתחנות הסאבווי?!).

2016 הייתה גם שנה של משפחתיות הדוקה, של אחד נגד השני אבל גם שלנו נגד העולם, שנה של חוויות, של מקומות חדשים, של טיולים, של סיילים, של קולינריה, של חום בלתי יתואר ושל קור מעיק, של אינספור שעות של שיחות סקייפ ופייסטיים, של חברים חדשים ויקרים ושל אמזון, הדבר שהכי יחסר לי כשיגיע היום ונחזור.

2016 הייתה גם השנה הפרטית שלי, שבה הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת להשאיר מאחור את המוכר והאהוב ולצעוד אל הלא נודע ומשם, ליצור משהו חדש, גם אם הוא מלווה בחבלי לידה, יאוש ועצבים. להיות עצמאית, ללא עזרה מסבים וסבתות, גם אם זה מאוד קשה. שנה שבה התחלתי לבשל כמו מאמא, להתרגל לחיים ללא אוטו צמוד, לשרוד בגבורה את הקור ואף להעדיף אותו מהחום. שנה שבה מצאתי עבודה, בארץ זרה, בדיוק במה שרציתי. שנה שהוכיחה לי שאני מסוגלת להרבה יותר ממה שחשבתי.

ביוש 2016, ברוכה הבאה 2017. מקווה שתביאי איתך רק בשורות טובות ובכמויות ועוד כמה ממשאלות ליבי הבאות:

שנה שבה נבין שהכדור בידיים שלנו. שאם לא טוב לנו, אנחנו יכולות לקום וללכת. שנחליט לעשות מה שאנחנו אוהבות ושלא נפחד לשנות.

unnamed-2

 

שנה שבה נביט לעבר האופק ונראה עתיד טוב יותר מתקרב אלינו. עתיד של שוויון, של צדק ושל עצמה נשית.

unnamed-9

 

שנה שבה לא נפחד לחלום ולהעיז לעלות על כדור פורח שיעיף אותנו למקומות הכי רחוקים ופרועים של הדמיון שלנו.

unnamed-7

 

ואם ניפול, נקום מיד על הרגליים ונצעד בגאווה לעבר האתגר הבא.

unnamed-8

 

שנה שבה ניראה הכי טוב שנראינו אי פעם ונתלבש איך שבא לנו מבלי שאיזה אידיוט יחליט שזה משדר לו משהו אחר.

unnamed-4

 

שנה שבה נקשיב למוסיקה שאנחנו הכי אוהבות בפול ווליום ונשיר את המילים בקול הכי זייפני ולא יהיה אכפת לנו מהעולם.

unnamed-5

 

שנה שבה כל מי שעוד לא מצאה חתן – תמצא, או לחילופין, שנה שבה לפעמים גברים פשוט יהיו יפים וישתקו.

unnamed-6

 

שנה שבה נצליח לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה וגם לא להשמין ואם כן נשמין, אז ככה בא לנו וזה לא עניין של אף אחד.

unnamed-10

*בתמונות מצולמים חלונות הראווה המעלפים של Saks Fifth Avenue

HAPPY NEW YEAR!

 

כל כך הרבה דברים השתנו אצלי מחשבתית מאז שעלינו על המטוס לפה, לפני שבעה חודשים. החל מ "אני בחיים לא אסכים לרילוקיישן, לא בנויה לזה" ועד ל "אני בחיים לא אכניס את הרגליים שלי לתוך מגפי UGG המגושמות". אבל הזמן עובר והמציאות משתנה, ומה שהיה פעם, אינו רלוונטי עוד ומה שחשבתי שלעולם לא אסכים לגביו, מתברר כאחד הצעדים הכי נכונים ברילוקיישן הזה, כמו ההחלטה לרשום את הקטן לגן יהודי.

עוד במהלך טרפת ההכנות בארץ, לפני העזיבה, כשביררתי על שכונות וגנים ברמה האובססיבית ביותר כמובן, הכרזתי בקול שאין סיכוי שארשום לגן יהודי. מה אני צריכה את זה? אם מדובר במציאות שהקטן תלוי רק בשנינו ואין סבים וסבתות באזור, למה שאני, בתור בן אדם שפוי, אכניס את הבן שלי לגן שרוקד על שתי חתונות ונופש וחופש גם בחגים היהודיים הכה רבים וגם בחגים האמריקאים הכה קיטשים? מה אני צריכה את זה? שום סיכוי. לא יקום ולא יהיה. ובכל זאת – היה.  לגן הזה, המנוהל ע"י משפחה מקסימה של חב"דניקים, נכנסתי לאחר סיורים בלא פחות מעשרה גנים אמריקאים והתאהבתי. הנחיתה הרכה, החום והאמפתיה שבו אותי בן רגע. אבל היה שם עוד משהו מעבר לחום והאהבה שקרנו מכל עבר, משהו לא פחות חשוב. נחשף בפני עולם חדש שלא הכרתי והעיף את הדעה הקדומה שלי לקיבינימט- עולם שבו דוסיות צעירות מבינות יותר מדבר או שניים באופנה.

אני לא מכירה אישית הרבה דוסיות, אבל כשאני פוגשת בהן, האאוטפיט בדרך כלל יהיה צפוי מראש – לא מחמיא, רחב, צבעוניות משמימה ונטולת אופי. אבל מי אמר שדוסיות צריכות לעטות על עצמן סחבות מגושמות וכהות, מטשטשות כל זכר של נשיות? להזכירכן, אלוהים הוא גבר (אחרת העולם שלנו היה נראה אחרת, ותנוחי מרב מיכאלי) ולא באמת מעניין אותו אם החצאית תהיה שחורה מבאסת או שיקית הורסת. הוא במילא לא ישים לב. העיקר שתשמרי על צניעות וצניעות, יכולה להיראות קום איל פו, תשאלו את הדוסיות המגניבות מהגן שאפילו הפאות שלהן נבחרו בקפידה ואני עדיין לא מאמינה שזה לא אמיתי, או את לינור אברג'יל.

אז מי היה מאמין שאכתוב פוסט על סטייל דוסי בהשראת הגננת של הקטן בגן יהודי בשכונה בברוקלין? בטוח שלא אני אבל כאמור, "Time may change me".

ליום חול

שמלת סריג מלטפת ומחמיאה עם צווארון גולף עדין, כיסוי ראש בצורת כובע צמר שיקי, גרביים מפנקות וסופר מגניבות שמקפיצות את הלוק, מגפוני שפיץ בגוון ניטרלי עדין ולהשלמת הלוק – זריקת צבע אפרסקי לפנים שיהפכו אותך למוארת עוד לפני שהספקת לומר תפילת שחרית.

שמלה ומגפונים: Zara, גרביים: Stance, כובע: Kate Spade, סומק: Make up Forever

לשבת המלכה

כבודה של החולצה הלבנה במקומה מונח ולכן – לא נגעתי. רק צירפתי לה אפודה צמרית דקה באורך מותן, חצאית ג'ינס שלא מן העולם הזה, תיק בגוון ניוד ונעלי בובה עם עקב עדין בגוון שמפניה. השבת מעולם לא נראתה נשגבת יותר.

 

חולצה מכופתרת: Aritzia, אפודה: Cos, חצאית: 'Chloe, תיק: Marc Jacobs, נעליים:& Other Stories

 

למנחה (והכוונה היא לשעות הערב האלגנטיות)

קחו את השמלה השחורה הקטנה שפחות רלוונטית כאן, הוסיפו לה קצת יותר צניעות ותבלו באקססוריז עם קריצה וקיבלתן שיק אלגנטי שירים אתכן רוחנית.

חולצה: Zara, חצאית: Cos, גרביונים: Zohara Tights, צעיף: H&M, כובע: Kate Spade

ואסיים בשיר שמתנגן לי בראש לאורך כל כתיבת הפוסט. תיהנו.

*תודה גדולה ביותר לשרי האהובה