בגיל ארבע וחצי חוויתי קנאה בפעם הראשונה בחיי, כשלמשפחתי הקטנה, שמנתה עד אז אמא, אבא וילדה בת ארבע וחצי, הצטרפה תינוקת חדשה שערערה את הסדר הברור שהיה קיים עד אז. אמא שלי תמיד מספרת שבאותה תקופה, מכל התמונות המשפחתיות שצולמו הביטה ילדה עצובה (אני). כזאת שלקחו ממנה את הגדולה בן לילה. מהנסיכה הבלתי מעורערת של המשפחה, הפכתי לאחות הגדולה של אפרוח בלונדיני שהגיע כדי לעשות בלאגן (כך האמנתי בכל ליבי).

הזיכרון הצרוב ביותר בראשי כהוכחה ממשית לקנאה הזאת הוא שמידי יום, כשאמא שלנו לא הייתה בסביבה, הייתי לוקחת מספריים מהמגירה, ניגשת בשקט מופתי לאחותי הקטנה וגוזרת בנונשלנטיות תלתל בלונדיני אחד משיער ראשה וזורקת אותו מהר מאחורי שידת ההחתלה (לא הייתי חזקה בהסתרת ראיות). מיותר לציין שהגיע היום שבו אמא שלי גילתה זאת וכנראה קיבלתי עונש ממש חמור כמו לא לראות דרדסים או משהו בסגנון.

השנים חלפו, שתינו גדלנו, התבגרנו והבנו שמאחר ואין אח או אחות נוספים בסביבה, ניאלץ להסתדר אחת עם השנייה.

ואכן הסתדרנו ואף הפכנו לחברות, די דומות אבל גם שונות ומקור הקנאה היחיד שנותר מהימים ההם הוא השיער הבלונדיני המושלם שלה (חמסה) בעוד אני מנסה להסתדר עם השיער הברונטי הלא משהו שלי.

ולמה אני משתפת אתכם בזה?

כי בדיוק לפני שנה, האחות הקטנה הזאת אמרה I DO לבחיר ליבה ובדיוק חודשיים אחרי שעזבנו את ישראל, חזרנו אליה כדי לחגוג את היום המרגש הזה. יש משהו בחתונה של אחות שהופך את היום הזה ליותר כיף מהחתונה שלך. כל הלחץ של בחירת השמלה, אצל מי לעשות, מתי להתחיל, לקנות, להשכיר, לרצות להיות הכי מיוחדת – לא קשור אלייך ואת יכולה להיכנס לנעליים של סטייליסטית רבת חשיבות שמחלקת דרקונים ולייעץ באופן צלול ביותר מבלי שטמטמת ברמות של כלה תדבק בך. וכמובן שכאשר הטרחון של מציאת מקום שאף זוג לא התחתן בו מעולם, די ג'יי, צלם, איפור, שיער, הזמנות, רב, טבעות, מקווה – יורד ממך, את בן אדם חופשי ומאושר לשמוח ולהתרגש נטו בשמחת אחותך המתחתנת.

לכבוד פתיחת עונת החתונות הבאה עלינו לטובה, אני שמחה לתת לכם הצצה ליום הכלולות של רונה, אחותי הקטנה.

אז מה היה לנו?

שיער בלונדיני טבעי בתוספת גוונים ועיצוב שיער מינימליסטי (צמה קלועה אחת בצד השמאלי) בניצוחה של סאני האלופה (SUNNY Hair Stylist עיצוב שיער) ואיפור עדין עדין אך מהמם מאת מיטל איינשטיין המהממת בפני עצמה.

 

עגילים בסגנון ויקטוריאני משובצים באבנים ופנינים (אפרת קסוטו).

 

חלק עליון ללא שרוול משובץ בפאייטים קטנטנים זהובים שקופים וגימור מחשוף משובץ באבנים מלבניות נוצצות בגדלים שונים. (עיצוב: ליהי הוד)

 

חלק תחתון שהוא בעצם חצאית עם מותן גבוהה מבד עשיר ודרמטי עם קפלים בגוון פנינה.

 

נעלי סינדרלה שפיציות כסופות מעוטרות בפרחים שקופים, שהקלילו במגניבות את השמלה המלכותית (ASOS).

 

משקפי שמש בגוון זהוב שקוף (RAY-BUN)

 

 

ולסיום סיומת, שתי אחיות שבעבר הרחוק היו מושכות בשיער אחת לשנייה והיום הן חברות, אוהבות ומתגעגעות.

יום נישואים שמח סיס ועומרי!

צילום חתונה: PHOTO PAPI – BY NOA PAPI KEDMI

איך יודעים שבא אביב? מי שגר בניו יורק פחות יודע, כי פה עדיין חורף. ממש לפני שבוע וחצי ירדה פה כזאת כמות מסחרית של שלג, שאם לא הייתי פה בקיץ האחרון, לא הייתי מאמינה שהעונה הזאת בכלל קיימת פה. שום חמסין של סוף מרץ, שום ריח ממכר של פריחה באוויר, מזל שחלונות הראווה פורסים בפני את קולקציות הקיץ כי בלעדיהן, בכלל לא הייתה לי תקווה.

מהכתוב נראה כאילו שסבלתי קשות החורף הזה, משל גרתי בקוטב הצפוני, אבל את האמת שדווקא לא. נס חנוכה האחרון מבחינתי היה שאני מצליחה לשרוד בגבורה את החורף הראשון שלי בניו יורק ואף ליהנות ממנו. חלק גדול מזה בגלל העובדה שבאמת השקעתי את מיטב כספי ברכישת ציוד חורף שלא היה מבייש את תושבי לפלנד, כולל השבעת המוכר ב- North Face שהמעיל שאני רוכשת במחיר מופקע, אכן יבודד אותי מהעולם החיצון וישמור על חום גופי מבלי שחלקיק קור יצליח אי פעם לחדור אליו. העובדה השנייה שבזכותה אני צולחת את החורף כאן, היא שהתכוננתי נפשית לחורף קשה, מלא בסופות עם שמות מוזרים וכשהוא הגיע אמרתי: זה הכל? זה מה שכל כך חששתי ממנו? נכון שקר, אבל אני לגמרי יכולה להתמודד עם לקום בבוקר, ללבוש געטקס, סוודר, גרביים טרמיות, כפפות, כובע צמר ומעיל ואז להיכנס למקום סגור ולהוריד את המעיל, כובע, כפפות, סוודר ואז לצאת לקור ושוב ללבוש מעיל, סוודר, כפפות וכובע. מה שאני לא יכולה להתמודד איתו זה האורך. החורף הזה למעשה התחיל כבר בתחילת אוקטובר ויסתיים רק אי שם באזור מאי. נכון שרשמית האביב כבר הוכרז פה, אבל תעשו לי טובה. האביב כאן הוא בעצם החורף של ישראל, אמנם בלי כובע, כפפות וגעטקס, אבל אני כנראה עדיין אתעטף במעיל, אנעל נעליים סגורות ואקלל.

ובינתיים בברוקלין

מה שאני רוצה בעצם להגיד, זה שמיציתי. מיציתי את השכבות, את היובש, את הסרבול, את חוסר המנוחה בלבדוק את הטמפרטורה לפי שעה. אני, שרגילה לחורף בן חודשיים, מוצאת את האורך שלו פה כמוגזם. לכן, אני כה מתרגשת שבעוד שבוע, אפסע לי עם משפחתי בשרוול המטוס לעבר ביקורת הדרכונים בשדה התעופה בן גוריון, אתלונן על התור המעיק, אתחרפן בציפייה למזוודות עם עוד המוני ישראלים/יהודים שהגיעו לחגוג את הפסח עם יקיריהם ואתפלל שלא יעצרו אותי במכס על חנות הנעליים שפתחתי במזוודתי (הדודה מאמריקה שאפשר להזמין אליה את כל אמזון), אבל כשאצא משער השדה ומזג אויר חמים ונעים יעטוף אותי, אז אדע בוודאות שבא אביב.

כמה דברים שיותר מאשמח להיפטר מהם בשבועיים שלי בארץ ולהחליפם בפריטים יותר רלוונטים ומשמחים:

ביוש מעיל נוצות באורך ברך. נכון שעשית את העבודה שלך על הצד הטוב ביותר החורף הזה וניסית להנעים לי ימים קשים, אבל אני בכל זאת מעדיפה משהו קליל ויפה יותר, בלתי מורגש מצד אחד, אך יעשה את העבודה בלילות העדיין קרירים של אפריל מצד שני.

מעיל North Face, ז'קט: Needle & Thread

 

אוח, מגפי השלג האיומות. חודשיים לקח לי למצוא את אלה שיראו כמה שפחות רע (וחסכתי לכם את התמונה) וחמש פעמים בלבד שהעליתי אותן על רגלי. בואו ותנוחו לכן בארון עד לחורף הבא וברשותכן, אאוורר את רגלי עם אחד (או כולם) מזוגות הנעליים האביביות והמושלמות האלה. (כפכפי פסים: NO. 21, סניקרס כסופות: Golden Goose, נעליים כחולות ג'ינס: Olive Tomas, נעלי שפיץ ניוד עם סגירת שרוך: דניאלה להבי, נעליים ורוד אדום עם סרט סאטן: Bibi Lou Beaded)

אין כמו סוודרים אובר סייז עוטפים ומפנקים בחורף, אבל כיף פי כמה רמות להיכנס לתוך שמלה אביבית, מרעננת וקלילה ולהרגיש כאילו אני הולכת על ענן.

סוודר: Kenzo, שמלה: Topshop

 

צבע חציל/בורדו/חום אדמדם או איך שלא יקראו לך, נכון שאתה מאוד טרנדי בעונת החורף, אבל אהיה מאושרת להוריד אותך עם אציטון ולהחליף אותך בצבע אופטימי, מרענן, מחויך וקליל יותר.

Marc Jacobs

 

ואתן, הייתן טובות אלי, אפילו מאוד, אבל הגיע הזמן שתפנו מקום לאקססוריז משמחים ומשובבי נפש.

כפפות: Kate Spade, צמיד: Rosantica

 

ואחרון חביב כובע צמר יקר, הגנת על הקרקפת והאוזניים שלי באופן ראוי להערכה, אבל בוא נחתוך את זה עכשיו, כי לקבל את האביב עם סרטי ראש בגוונים אופטימיים יחמיא לי יותר. יאללה, נתראה בקרוב!

כובע וסרט: Zara

חג אביב שמח!

אני בהחלט יכולה לחשוב על קושי או שניים שחוויתי ברילוקיישן הזה. הוויתור על מכונת כביסה ומייבש בדירה, הניסיון להתמודד עם הפאסיב אגרסיב האמריקאי, או לא להצליח להבין למה למען השם לא מכירים פה ב-What's up כדרך תקשורת לגיטימית ומתעקשים להסתמס בתיבת ההודעות הרגילה והאיטית של הסמארטפון. אבל יש קושי אחד, שאני מאמינה שלא משנה כמה זמן נמצאים ביבשת אחרת, הוא תמיד ידפוק בדלת ויזכיר שהוא פה כדי להישאר – הגעגוע למשפחה.

בשבילי, לעשות את הצעד הגדול הזה ולארוז את עצמינו ועשר מזוודות לארץ אחרת, טמן בחובו חששות עצומים, לא רק לגבי החיים החדשים המצפים לי, אלא גם איך לעזאזל אעשה את זה בלי הצמר גפן המשפחתי המפנק שהייתי כה רגילה אליו. בלי קופסאות האוכל שהייתי מעמיסה אצל אמא שלי כל סוף שבוע וחסכו ממני שעות של ניסיונות קולינריים במטבח, בלי ההנדימן הפרטי שלי המכונה "אבא", בלי הבייביסיטרים הקבועים שפרגנו דייטים לחיזוק הזוגיות, או סתם להיות חולים ולרחם על עצמינו בשקט במיטה – וכל זאת ללא תשלום. ארוחות משפחתיות בימי שישי, בראנץ' אמא-בנות, או סתם יום אמצע שבוע רגיל לחלוטין שפשוט רוצים לקפוץ להורים ולרבוץ על הספה ולתת למח לנוח. אז כשקמים בוקר אחד רחוק מאוד מכל זה, זה עלול לבאס. ומרגישים לבד כל כך הרבה פעמים, ופתאום המשפחה הגרעינית הופכת להיות כל עולמך. האיש שלך הופך להיות גם אבא, אמא והחברה הכי טובה שמתלבטים איתה לגבי צבע הניו בלאנס שאת מעוניינת לרכוש (הוא פחות זרם עם זה), הילד שלך הופך להיות הבסטי שאיתו את יושבת לקפה/מיץ תפוזים ומאפין. את לומדת לגלות שלא חייבים להיות אסף גרניט כדי להרים ארוחה ביום שישי ושיש משהו נחמד לפעמים בלי לו"ז משפחתי בסופ"שים. פתאום גם מתחילים להכיר אנשים חדשים, שהופכים לחברים, שמזמינים אתכם לארוחת ערב ביום שישי ואת בתמורה, מזמינה אותם לבראנץ', ונוצרת מן קהילה קטנה, שהיא לא לגמרי המשפחה שלך, אבל היא קרובה לזה וזה דווקא נחמד.

בדרך כלל יום המשפחה חולף לידי מבלי שאעצור רגע להקדיש לו את הכבוד הראוי. השנה לא אתן לו לחמוק. השנה אני מודה מקרב לב על המשפחה הקטנה שלי שאיתה אני עוברת חוויות אינספור, על המשפחה שלי שמעבר לים אבל תמיד בלב ובפייסטיים ועל המשפחות החדשות שנכנסו לחיינו וגורמות לנו להרגיש טוב.

אז מה זאת משפחה בשבילי?

  1. כשלא מספיקות שתיים עשרה שיחות פייסטיים ביום ומוכרחים רק עוד אחת כדי להעלות חיוך על הפנים אחרי יום ארוך, להתעדכן אם כבר חתמו על הסכם שלום, או לעדכן בחוויות אנתרופולוגיות שמזמנת לי הנסיעה היומיומית בסאבווי.

lfw-fw17-day2-035

2. כשמספרים הכל אחד לשני, גם על יום קפוא ומבאס וגם על יום שמש חמים של 10 מעלות שרכשת בו שמלה בסייל של CLUB MONACO.

nyfw-fw17-day3-131

3. כשאת מכירה כל כך טוב את הילד שלך ויודעת שהוא יתמוגג מאושר כשיבחין בנעלי הפסים שחור לבן האלה שיזכירו לו זברה, החיה האהובה עליו בעולם.

nyfw-fw17-day3-035

4. כשאת מכירה כל כך טוב את האיש שלך ויודעת שהסיכוי שהוא יתלבש ככה שווה לסיכוי שטראמפ יתחיל לאהוב מקסיקנים.

1nyfwm-fw17-d4-001

5. כשחברות הן כמו משפחה – געגועים למי שהשארתי בארץ והכרת תודה על מי שהכרתי פה.

lfw-fw17-day2-140

6. כשהדחף לכוון את הבן שלך לתחביבים שאתה הכי אוהב מתנגש עם ההבטחה שהבטחת לעצמך לאפשר לו להיות מי שהוא.

nirvana

7. כשאת גאה ללכת ברחוב עם הילד שלך כי את יודעת שהוא הכי קול בסביבה (ואת אובייקטיבית לחלוטין כמובן).

nyfw-fw17-day3-042

8. כשאת רוצה להיות הסופר הירו של המשפחה, זאת שתמיד תגיד את המילה הנכונה, שתציל את הקטן מילדים רשעים וממפלצות שמופיעות בחלומות רעים, שתספיק 800 משימות ביממה ושגם תיראה מיליון דולר. זה לא תמיד מצליח אבל השאיפה היא להגיע לשם.super-heros

9. כשאת רוצה להראות לבן שלך שהכל קטן עליכם, גם אם צריך לחזור מהגן בשלג כי זה לא תופס עם עגלה, כשבעצם קפאו לך העצמות ואת רוצה לקפוץ לתוך אח בוערת.

elle-nyfw-fw17-day1-051

10. אפילו שזו קלישאה, זה לגמרי נכון: משפחה, היא איפה שהלב שלי נמצא.

nyfw-fw17-day5-144

יום משפחה שמח!

*כל תמונות הסטילס לקוחות מ: VOGUE.COM

2016 הייתה שנה שגם אם הייתי ממש מתאמצת, לא הייתי יכולה לצפות אותה מראש. בקטע טוב אני מתכוונת, מעורב בהפתעות, חששות, פחד והתרגשויות.

2016 הייתה שנה שבה החלטתי לעזוב תחום מקצועי אחד ולהתחיל הרפתקאה מקצועית בתחום חדש לגמרי.

2016 הייתה שנה שבה אותה הסבה מקצועית נקטעה לאחר סמסטר אחד בלבד לטובת חתיכת הרפתקאה לא צפויה בניו יורק.

2016 הייתה שנה שבה הייתי צריכה, ביחד עם המשפחה הקטנה שלי, לבנות בית מהתחלה, לעשות חברים חדשים, לעבוד בלקבוע פליידייטס לבן שלי, למצוא לו מסגרת חמה ואוהבת שתעמוד בדרישות הפסיכיות שלי, להבין מי נגד מי, להיסגר על איפה שותים את ההפוך הכי טוב ואיפה הפילאטיס הכי קרוב, להתפלא על העובדה שלא צרחתי על נותן שירות כבר כמה חודשים, לגלות שיש צורך בזוג נעליים שונה לשלג, לגשם, לשלג מעורב עם גשם או לסתם יום מעונן, להשלים עם העובדה שכל עוד אנחנו גרים ביונייטד סטייטס אוף אמריקה, נצטרך לעבוד בשביל הזבל שלנו (מחזור זה מטרחן) ולגלות שאותה יונייטד סטייטס אוף אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אינה ידידותית בכלל לאמהות ולנכים (מה מסובך בבניית מעליות בתחנות הסאבווי?!).

2016 הייתה גם שנה של משפחתיות הדוקה, של אחד נגד השני אבל גם שלנו נגד העולם, שנה של חוויות, של מקומות חדשים, של טיולים, של סיילים, של קולינריה, של חום בלתי יתואר ושל קור מעיק, של אינספור שעות של שיחות סקייפ ופייסטיים, של חברים חדשים ויקרים ושל אמזון, הדבר שהכי יחסר לי כשיגיע היום ונחזור.

2016 הייתה גם השנה הפרטית שלי, שבה הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת להשאיר מאחור את המוכר והאהוב ולצעוד אל הלא נודע ומשם, ליצור משהו חדש, גם אם הוא מלווה בחבלי לידה, יאוש ועצבים. להיות עצמאית, ללא עזרה מסבים וסבתות, גם אם זה מאוד קשה. שנה שבה התחלתי לבשל כמו מאמא, להתרגל לחיים ללא אוטו צמוד, לשרוד בגבורה את הקור ואף להעדיף אותו מהחום. שנה שבה מצאתי עבודה, בארץ זרה, בדיוק במה שרציתי. שנה שהוכיחה לי שאני מסוגלת להרבה יותר ממה שחשבתי.

ביוש 2016, ברוכה הבאה 2017. מקווה שתביאי איתך רק בשורות טובות ובכמויות ועוד כמה ממשאלות ליבי הבאות:

שנה שבה נבין שהכדור בידיים שלנו. שאם לא טוב לנו, אנחנו יכולות לקום וללכת. שנחליט לעשות מה שאנחנו אוהבות ושלא נפחד לשנות.

unnamed-2

 

שנה שבה נביט לעבר האופק ונראה עתיד טוב יותר מתקרב אלינו. עתיד של שוויון, של צדק ושל עצמה נשית.

unnamed-9

 

שנה שבה לא נפחד לחלום ולהעיז לעלות על כדור פורח שיעיף אותנו למקומות הכי רחוקים ופרועים של הדמיון שלנו.

unnamed-7

 

ואם ניפול, נקום מיד על הרגליים ונצעד בגאווה לעבר האתגר הבא.

unnamed-8

 

שנה שבה ניראה הכי טוב שנראינו אי פעם ונתלבש איך שבא לנו מבלי שאיזה אידיוט יחליט שזה משדר לו משהו אחר.

unnamed-4

 

שנה שבה נקשיב למוסיקה שאנחנו הכי אוהבות בפול ווליום ונשיר את המילים בקול הכי זייפני ולא יהיה אכפת לנו מהעולם.

unnamed-5

 

שנה שבה כל מי שעוד לא מצאה חתן – תמצא, או לחילופין, שנה שבה לפעמים גברים פשוט יהיו יפים וישתקו.

unnamed-6

 

שנה שבה נצליח לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה וגם לא להשמין ואם כן נשמין, אז ככה בא לנו וזה לא עניין של אף אחד.

unnamed-10

*בתמונות מצולמים חלונות הראווה המעלפים של Saks Fifth Avenue

HAPPY NEW YEAR!

 

כל כך הרבה דברים השתנו אצלי מחשבתית מאז שעלינו על המטוס לפה, לפני שבעה חודשים. החל מ "אני בחיים לא אסכים לרילוקיישן, לא בנויה לזה" ועד ל "אני בחיים לא אכניס את הרגליים שלי לתוך מגפי UGG המגושמות". אבל הזמן עובר והמציאות משתנה, ומה שהיה פעם, אינו רלוונטי עוד ומה שחשבתי שלעולם לא אסכים לגביו, מתברר כאחד הצעדים הכי נכונים ברילוקיישן הזה, כמו ההחלטה לרשום את הקטן לגן יהודי.

עוד במהלך טרפת ההכנות בארץ, לפני העזיבה, כשביררתי על שכונות וגנים ברמה האובססיבית ביותר כמובן, הכרזתי בקול שאין סיכוי שארשום לגן יהודי. מה אני צריכה את זה? אם מדובר במציאות שהקטן תלוי רק בשנינו ואין סבים וסבתות באזור, למה שאני, בתור בן אדם שפוי, אכניס את הבן שלי לגן שרוקד על שתי חתונות ונופש וחופש גם בחגים היהודיים הכה רבים וגם בחגים האמריקאים הכה קיטשים? מה אני צריכה את זה? שום סיכוי. לא יקום ולא יהיה. ובכל זאת – היה.  לגן הזה, המנוהל ע"י משפחה מקסימה של חב"דניקים, נכנסתי לאחר סיורים בלא פחות מעשרה גנים אמריקאים והתאהבתי. הנחיתה הרכה, החום והאמפתיה שבו אותי בן רגע. אבל היה שם עוד משהו מעבר לחום והאהבה שקרנו מכל עבר, משהו לא פחות חשוב. נחשף בפני עולם חדש שלא הכרתי והעיף את הדעה הקדומה שלי לקיבינימט- עולם שבו דוסיות צעירות מבינות יותר מדבר או שניים באופנה.

אני לא מכירה אישית הרבה דוסיות, אבל כשאני פוגשת בהן, האאוטפיט בדרך כלל יהיה צפוי מראש – לא מחמיא, רחב, צבעוניות משמימה ונטולת אופי. אבל מי אמר שדוסיות צריכות לעטות על עצמן סחבות מגושמות וכהות, מטשטשות כל זכר של נשיות? להזכירכן, אלוהים הוא גבר (אחרת העולם שלנו היה נראה אחרת, ותנוחי מרב מיכאלי) ולא באמת מעניין אותו אם החצאית תהיה שחורה מבאסת או שיקית הורסת. הוא במילא לא ישים לב. העיקר שתשמרי על צניעות וצניעות, יכולה להיראות קום איל פו, תשאלו את הדוסיות המגניבות מהגן שאפילו הפאות שלהן נבחרו בקפידה ואני עדיין לא מאמינה שזה לא אמיתי, או את לינור אברג'יל.

אז מי היה מאמין שאכתוב פוסט על סטייל דוסי בהשראת הגננת של הקטן בגן יהודי בשכונה בברוקלין? בטוח שלא אני אבל כאמור, "Time may change me".

ליום חול

שמלת סריג מלטפת ומחמיאה עם צווארון גולף עדין, כיסוי ראש בצורת כובע צמר שיקי, גרביים מפנקות וסופר מגניבות שמקפיצות את הלוק, מגפוני שפיץ בגוון ניטרלי עדין ולהשלמת הלוק – זריקת צבע אפרסקי לפנים שיהפכו אותך למוארת עוד לפני שהספקת לומר תפילת שחרית.

שמלה ומגפונים: Zara, גרביים: Stance, כובע: Kate Spade, סומק: Make up Forever

לשבת המלכה

כבודה של החולצה הלבנה במקומה מונח ולכן – לא נגעתי. רק צירפתי לה אפודה צמרית דקה באורך מותן, חצאית ג'ינס שלא מן העולם הזה, תיק בגוון ניוד ונעלי בובה עם עקב עדין בגוון שמפניה. השבת מעולם לא נראתה נשגבת יותר.

 

חולצה מכופתרת: Aritzia, אפודה: Cos, חצאית: 'Chloe, תיק: Marc Jacobs, נעליים:& Other Stories

 

למנחה (והכוונה היא לשעות הערב האלגנטיות)

קחו את השמלה השחורה הקטנה שפחות רלוונטית כאן, הוסיפו לה קצת יותר צניעות ותבלו באקססוריז עם קריצה וקיבלתן שיק אלגנטי שירים אתכן רוחנית.

חולצה: Zara, חצאית: Cos, גרביונים: Zohara Tights, צעיף: H&M, כובע: Kate Spade

ואסיים בשיר שמתנגן לי בראש לאורך כל כתיבת הפוסט. תיהנו.

*תודה גדולה ביותר לשרי האהובה 

אני זוכרת את היום הראשון שלי בכיתה א'. למרות שעברו בערך אלף שנים מאז, אני נזכרת איך התרגשתי להתעורר לשחר של יום חדש, לוודא שהסנדוויץ' שאמא שלי הכינה באהבה, מונח במקומו בתיק האוכל הוורוד החדש, ללבוש את חצאית הג'ינס המתנפנפת שנרכשה במעוד מועד במיוחד ליום הראשון (וידועה לשמצה בעקבות מקרה מפדח עליו סיפרתי כאן) ולהתאים לה את חולצת התלבושת האחידה נטולת הקסם והשיק בצבע ירוק לא מחמיא עם גימור כחול כהה בשרוולים. גם אם היו ממש מתאמצים אי שם בצמרת הועדה להחלטה על התלבושת האחידה של בית ספר "ניצנים" ברמת גן, לא היו מצליחים להגיע למשהו פחות שיק מזה.

התלבושת האחידה, או במינוח המדויק יותר – מדים, מלווה אותנו עוד משחר היסטוריה. למרות שהמילה "מדים" עושה לנו אוטומטית אלרגיה ורצון עז למרוד או לפחות לנסות למצוא את האמירה האישית שלנו בתוך המסגרת המגבילה (וכל אלה שאומרים שהיו מעדיפים תלבושת אחידה במקום העבודה שלהם כדי להימנע משבירת הראש מול הארון בבוקר – עשו לי טובה), הם עוצבו למטרה מאוד ספציפית, עם הקפדה על דיטיילים שנועדו לשרת את המטרה שלשמה נתפרו. ואיך אני יודעת את כל זה? כי גיליתי שבמוזיאון ה- FIT במנהטן, מוצגת תערוכה בנושא Uniformity. מיד ירדתי לתחנת הסאבווי הקרובה לביתי ונסעתי לשטוף את העיניים בתערוכה מרתקת על מדים מכל הסוגים, מה הוביל לעיצובם ואיזו השראה הם נתנו למעצבי העל שהציגו את האמירה שלהם לאותם מדים, שנראתה מעולה, יש לציין, וגרמה לי לחשוב: למה בעצם לא משקיעים יותר בקריאייטיב של תלבושת אחידה? למה לא לגרום לעובדי מקדונלדס למשל, לפתוח את הארון בשמחה בידיעה שהם הולכים לעלות על מדים שהם הכי סטייל שיש?

מימין לשמאל: 1. מדים מקוריים של חיל הים האמריקאי שעוצבו מבד קל ואוורירי עבור מזג אויר חם 2. את הפסים הכה אהובים הוסיפו הצרפתים ב-1858 למדי חיל הים שלהם כדי שיהיה קל יותר לזהות איש צוות שנפל מהסיפון. בשנות ה-90 אימץ ז'אן פול גוטיה את הפסים לעיצובי הקולקציה שלו. 3. אינטרפרטציה של אוסקר דה לה רנטה למדי חיל הים באמצעות שילוב של מאפייני המדים עם מוחצנות ההוט קוטור בשנות ה-80.

מימין לשמאל: 1. המעצבת Chitose Abe's משתמשת באלמנטים ממדי הצבא הצרפתי בעיצוב שמלות ערב אלגנטיות בקולקציית אביב 2015. 2. יפן מציגה סטייל מערבי בעיצוב מדי בית הספר לבנות ובנים בסוף המאה ה-19. 3. בית אופנת הקוטור Mainbocher מעצב ב-1942 מדים אופנתיים ואסתטיים עבור נשים המתנדבות בעזרה ראשונה בחיל הים האמריקאי. 4. מדי דיילות אוויר שעיצב Stan Herman בשנות ה-70 עבור חברת התעופה TWA, עם דגש על הצעיף המעוצב, שניתן היה ללבוש במגוון צורות והכניס סטייל אישי למדים האחידים.

התערוכה המרתקת הזו גרמה לי לרוץ בחזרה במורד מדרגות הסאבווי, להצטופף עם עשרות אנשים מיוזעים עשר תחנות עד הבית, לפתוח את הלפטופ ולצאת כאן בקריאה נרגשת לכל אותם קודקודים שתפקידם לפסול או לאשר את עיצוב המדים של הארגון שלהם – אם אתם רוצים שהאנשים שלכם יגיעו עם חיוך לעבודה/מוסד חינוכי, בואו ותראו איך עושים את זה נכון:

Too Cool For School

אז נכון שההצעה הבאה לא מכוונת לתלמידות כיתה א' נרגשות, אך גם לטינייג'רס לא מגיע להיראות כמו פח עם חולצת תיכון דהויה של מקיף יהוד. קחו דוגמא מהיפנים, שיודעים דבר אחד או שניים על שיק. בית ספר הוא מוסד חינוכי וחשוב, בו (מנסים) להקנות משמעת, כבוד הדדי וסובלנות ולכן, גם הלבוש צריך לשדר הקפדה ודיוק. תחשבו כמה כיף לשבת בשיעור אזרחות באאוטפיט כזה ולהרגיש מינימום כמו סטודנט בהרוורד. (מה אכפת לכם, תנו לי לחלום שיום אחד נהיה כאלה).

שמלה: White House | Black Market, חולצה מכופתרת: Zara, תיק: Urban Outfitters, נעלי קטיפה: Asos, סומק: Clinique, מחברת: Kate Spade

חיילת, שפרי הופעתך!

מי שעוקבת אחרי הבלוג ולמדה קצת להכיר אותי, יכולה לנחש שלא הייתי חיילת קרבית. למעשה, אין בסיס יותר קל"ב מהבסיס שבו שירתי ולכן, החלופה שלי למדי הצבא הנוכחיים פחות תדבר לקרביות, אבל מבטיחה לחשוב גם על פתרון לזה. לא אשכח איך חיילת האפסנאות הוותיקה דחפה לידי שלושה סטים של המדים הירוקים המבאסים, איך המכנסיים נראו עלי כמו בדיחה לא מוצלחת ואיך מיד עליתי על אוטובוס לעבר התופרת כדי להצר, לקצר ולעשות הכל כדי שיראו מינימום כמו הקולקציה החדשה של זארה. כשהמשימה הזאת הושלמה, יצאתי למסע בעקבות חיפוש הנעליים השחורות המושלמות להעביר איתן שירות צבאי בבסיס פתוח, וכמובן סוודר ירוק לימי החורף הקרים שיראה פחות כאילו הוא מפוצץ בסקביאס ויותר במרקם צמר אנגורה מפנק. (לא מצאתי). בשורה התחתונה: מדי הצבא הנוכחיים מבאסים, נטולי ייחוד ונעדרי רכות ונעימות. החיילות שלנו משרתות שנתיים את המדינה, לכן המעט שהמדינה יכולה להעניק להן זה מדים בקלאס.

מעיל: Topshop, מכנסיים: Haider Ackermann, נעליים: Dr. Martens, תיק גב: MZ WALLACE, כיסוי לנייד: Sonix

קוויקי שיקי

תעשו לי טובה, אין אף דיילת אחת לרפואה שמתעוררת מהשעון המעורר שלה בארבע לפנות בוקר לקוויקי בלונדון ונכנסת בשמחה למדי הכחול לבן המשמימים שלה, בתוספת המטפחת המיותרת לצוואר, ומחכה בקוצר רוח למזוג קפה או תה למחלקת איקונומי, תוך כדי שהיא מהלכת על כפות רגליים כואבות אשר כלואות בנעלי עקב וחצאית עיפרון שמגבילה את הצעדים שלה לחצי מילימטר בכל פעם. הרי מדובר בתפקיד כל כך קשה, מתיש ותובעני, שהמעט שמעצבי מדי הדיילות יכולים לעשות זה לוותר על העקבים והחצאיות המיושנות ולהכניס שיק בצורת מכנסיים אלגנטיות ונוחות, נעליים שטוחות ועדיין להעניק לוק הכי סמכותי וייצוגי שיש. (הפאוץ' הוא הצעה לייעול שלי: במקום שנמתין בחוסר סבלנות לטישו, שקית הקאה שחסרה במקרה או אוזניות חלופיות במקום המקולקלות – הכל יהיה בשלוף).

חולצה: Marc Jacob, מכנסיים: Jean Paul Gaultier, נעליים: Loeffler Randall, פאוץ': etsi, ליפסטיק: Nars-Satin Casablanca

I'm loving it

כשמדובר במדים של מקדונלדס, מספיק מבט חטוף על הקולקציה שעיצב בית האופנה Moschino לקולקציית סתיו חורף 2014-2105 כדי להבין שבדיוק כך זה צריך להיראות. אולי עם מדים שווים הם גם יתחילו לעשות אוכל טעים יותר.

4

מימין לשמאל: 1. המדים הראשונים של מקדונלד'ס שעוצבו ע"י Stan Herman ב-1975 לצד Moschino והטייק אוף שלו. 2. קולקציית סתיו חורף 2014-15 של Moschino כפי שהוצגה על המסלול בשבוע האופנה.

*מומלץ! Uniformity, Fashion & Textile History Gallery
May 20 – November 19, 2016

*תודה ענקית וגעגועים רבים לשרוש האהובה .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בכל פעם שהגעתי לניו יורק כתיירת, נתקפתי בדיסוננס קשה: במה אשקיע הפעם את מיטב כספי – בחוויות קולינריות סוחפות שישאירו בי טעם של עוד או במלתחה חדשה שמאוד רוצה לחזור איתי הביתה. נתקלתי לא מזמן בכתבה על מחקר בנושא האושר ומה יגרום לנו להשיג אותו. בשורה התחתונה, מה שיזרז את האושר החמקמק הזה הוא השקעה ביותר חוויות ופחות רכישות חומריות. הגיוני, רק חבל שהיום, כמעט כל החוויות מכל סוג,  וקולינריות בפרט, יצמצמו משמעותית את חשבון הבנק שלנו, בדיוק כמו שופינג. מצד שני, אנחנו, המכורות, בטוחות שרכישת פריט יספק לנו אושר עילאי אבל אם נחשוב על כך לעומק, אכן מדובר באושר רגעי שיתנדף ברגע כשנחלוף על פני חלון הראווה של החנות הסמוכה ועינינו יצודו זוג נעליים שאנחנו ממש חייבות. אז למה בעצם זה חייב להיות אחד על חשבון השני? כשמדובר באוכל ואופנה, הלא הם שני דברים הקשורים קשר הדוק אחד לשני ומשתלבים נפלא ביחד (כבר כתבתי בעבר על פרויקט מדהים שמשלב בין אופנה ומוצרי מזון , מוזמנים לצפות כאן) . אין כמו להתגנדר לפני בילוי קולינרי ולהעסיק את המח באיזה לוק ישתלב הכי טוב בחוויה, להתאים את עצמינו לאווירה ולחיות בסרט.

ובינתיים, בעודי מסתובבת בצ'לסי מרקט ותרה אחרי המנה המדויקת שתשביע את בטני המקרקרת, נתקלתי בדלת שמובילה לתערוכה קטנה ומקסימה שכולה רומן איטלקי בין אופנה לאוכל ומציגה 58 שמלות הוט קוטור ואקססוריז שעוצבו גם ע"י מעצבי על אייקוניים וגם ע"י מעצבים צעירים . התערוכה מציגה מסע ויז'ואלי שמושפע מהקשר, שמאוד ברור לי לפחות, בין אופנה, אוכל, קיימות ואנרגיה בשבעת העשורים האחרונים. מיותר לציין שהיה מהמם.

אז עכשיו, כשניו יורק הפכה להיות הבית הנוכחי שלי, אני רוצה לטעום מכל העולמות. גם ללקט פריטים שווים שאם התמזל מזלי יהיו בסייל וגם לפקוד את המקומות הכי שווים לאכול בהם ואליהם אלבש את אותם פריטים שמשמחים את ליבי. לי זה נשמע שילוב מנצח.

הנה טעימה קטנה מהפריטים המעוצבים עד כדי שלמות בתערוכה וגם המלצות על טעימות אמיתיות ומענגות למי שמגיע לעיר. תיהנו!

בצקים, מאפים ומה שבניהם

unnamed (1)

האוברול הסופר מושקע הזה שמורכב מכעכים, שיבולים ואקססוריז בצורת צמידי בייגלס, עושה לי חשק לקפוץ לתוכו מיד ולעלות על קו הסאבווי הראשון שיוביל אותי לארוחת בוקר עשירה בפחמימות מורכבות ולא מורכבות שישאירו טעם של עוד כדי שאוכל לספר לכם איך היה. את ארוחת הבוקר ב-Norma's שעליה אמליץ כאן טרם טעמתי, אך קיבלתי המלצה חמה מחברה שעל הטעם שלה אני סומכת בעיניים עצומות וכמובן שמיהרתי ושריינתי לי מקומות ליום הולדתי שיחל בשבוע הבא. רק מבט חטוף בתפריט גורם לבטן שלי לעשות קולות ומעלה התלבטויות קשות בין Irresistible Banana-Macadamia Nut Flap Jacks לבין Chocolate Decadence French Toast.

Norma's (at Le Parker Meridien Hotel), West 56th street 119, NY 

 

גלידה משובחה

unnamed (8)

תנו לי לספר לכם משהו: לא כל גלידה היא טעימה. אפילו שהיא מתוקה, מרעננת ודרך ההגשה שלה יכולה לייצר כמויות ריר בלתי מוגבלות, יש גלידות שברגע שטועמים מהן אומרים: 'בסדר. ציפיתי ליותר'. אין ספק שגלידה היא מוצר נחוץ ביותר בקיץ הניו יורקי הלח להחריד ולפעמים כשאני עוברת ליד גלידרייה, ממש מתחשק לי פיזית לצלול לאיזה וניל מקדמיה ולנוח לי שם זמן מה בקיפאון הנעים, אך עם זאת, יש לבחור את הגלידה שלכם בקפידה, כדי שתוכלו להמליץ עליה לחברים והם בתמורה, יוקירו לכם תודה לעד. אז כשאתם באזור, תנו קפיצה ל – ICE & VICE ותתפנקו על כדורים משובחים עם שמות שמעלים חיוך כמו: Happy Panda ו – Tea Dance.

Ice & Vice, East Broadway 221 (cross Clinton St), NY 

איטליה למתקדמים

unnamed (11)

בניו יורק כולם אוהבים לדבר על ה"פיצה הכי טובה" ומחפשים את ה"פיצה הכי טובה" וקוראים במדריכי אוכל למינהם איפה אפשר למצוא את ה"פיצה הכי טובה" וכשהם מוצאים אותה, הם שוב מדברים על ה"פיצה הכי טובה". אבל אני לא אמליץ לכם כאן על הפיצה הכי טובה, כי כמה כבר אפשר לדבר על פיצה. מה שאני כן אעשה, זה אמליץ לכם על al di la Trattoria, מסעדה איטלקית קטנה ומעולה שנמצאת במקרה שני בלוקים מהבית שלנו. האווירה רומנטית איטלקית, המלצרים איטלקיים, המוסיקה איטלקית והאוכל, פרפקטו. אם אין מקום, מה שבדרך כלל קורה, כדאי להירשם ולקפוץ בינתיים לבר הסמוך השייך למסעדה ולהרוות את גרונותיכם בקוקטיילים מרעננים באווירה רגועה ומשמחת.

la di la Trattoria248 5th Ave, Brooklyn, NY 

 

מנגו בננה ומלון (לאו דווקא מופיעים על השמלה הזאת)

unnamed (5)

השמלה הקיצית והמעלה את רמות השמחה הזאת, מעיפה אותי למחוזות של פירות אקזוטיים על חוף ים קאריבי שהזיקה עוד לא כבשה. אבל הים בניו יורק הוא רחוק, לא הכי אטרקטיבי, והחופשה הבאה שלי בחוף קאריבי שהזיקה עוד לא כבשה תלויה בחופשה הבאה שלו מהעבודה. אז מה עושים? מקשיבים להמלצה שלו ונגררים אחריו למסעדה הודית (על אף שאני לא ממש חסידה של אוכל הודי) ומגלים מוס מנגו מושלם שמיד העיף אותי לאותם מחוזות קאריביים גם בלי להיות שם ויותר מזה: רצון להישאר פה ולאכול כל יום באותה מסעדה הודית משובחת. (כי חוץ ממוס מנגו, שאר התפריט הוא תענוג לחיך).

Darbar, 152 E 46th St, NY 

קוקטיילים, גבירותיי (ורבותיי)

unnamed (6)

 

אין כמו ללבוש שמלת קוקטייל מעוטרת בלימונים חמצמצים, להצטייד במטפחת נונשלנטית, לקבוע עם חברה ולפקוד מקום נחשב שמגיש קוקטיילים מצננים ומעט מערפלים ומי שאוהב, גם צדפות טריות ישר מהים. Grand Banks  היה נראה לי כמו הבחירה הנכונה לעשות זאת. נחשפתי אליו באתר שממליץ על כל הדברים השווים שיש למנהטן להציע לי בקיץ. בר שממוקם על אוניה שעוגנת על ההדסון באזור טרייבקה רק לחודשי הקיץ ומצוידת באווירה מהממת, קוקטיילים שיצננו היטב את החום יולי אוגוסט הזה, צדפות משובחות ובראנצ'ים מפנקים בסופי שבוע. מיד קבעתי עם חברה והתייצבנו לבראנץ' של ראשון בבוקר רק כדי לגלות שהאוניה, כמו שאוניות נוטות לעשות בדרך כלל, מתנדנדת קשות על המים, ואני, שהצטיידתי מהבית במחלת ים קשה, לא מצליחה לקרוא את התפריט מרוב סחרחורת. בבאסה רצינית נאלצנו להתנצל ולרדת מהסיפון אבל מי מכם שלא מסתחרר מכלי שיט למינהם, מוזמן להתלבש יפה ולקפוץ לשם, לשתות בשבילי את הקוקטייל שלא שתיתי ואת האויסטרס שלא אכלתי ולספר לי איך היה.

Grand Banks, Pier 25, Hudson River Park, NY 

לחיות בסרט

unnamed (3)

לא צפיתם בסרט בניו יורק אם לא הצטיידתם תחילה בפופקורן XL מוצף במפלי הניאגרה של חמאה שאינה מופחתת שומן ועוד מיני תוספות הזויות אם רק תהיו אמיצים מספיק. (אם אתם לא מצליחים לראות, אז אספר שהשמלה האוונגרדית שבתמונה משובצת בכיסים שקופים הממולאים בפופקורן). אך חשוב מאוד לזכור, שפופקורן טעים תלוי גם במידת הפינוק של המושבים באולם, ואת זה AMC LOEWS LINCOLN SQUARE 13  עושה מצוין. שילוב מושלם של מושבי עור רחבים ומפנקים, פופקורן XL עם מפלי חמאה ואף אפשרות לבחירת אולם עם שולחנות, תפריט אוכל וקוקטיילים ומערכת שירות דיגיטלית המוצמדת למושב שבאמצעותה תוכלו לשגע את המלצרים. לשחקנים בסרט לא אכפת שתאכלו להם מול העיניים והחושך מסביב יבטיח שאף אחד לא יראה אתכם בולסים. צפייה מהנה.

AMC Loews Lincoln Square 13, 1998 Broadway between 67th and 68th Street

 

איזה באסה לאכול חסה

unnamed (12)עם כל הכבוד לטרנד הבריאותי והאורגני (במיוחד בשכונה שבה אני גרה), לא היית בניו יורק אם לא צדת אחר ההמבורגר המושלם. אז בואו ואחסוך לכם את החיפוש: Burger Joint. לא יהיו שם נחמדים אליכם אז תזמינו מהר ותתקשרו להודות לי אחרי. Bon Appetit.

Burger Joint (at Le Parker Meridien Hotel), West 56th street 119, NY