It's show time

בארץ, חייתי לי מקיץ לקיץ. החורף הייתה העונה הזאת שכולם מחכים שכבר תחלוף ותשאיר מאחוריה את ההצפות, הבוץ והווירוסים ותפנה את מקומה לים, שיזוף ואבטיחים. שלא נדבר על כך שהיא כמעט ונטולת חגים, מלבד חנוכה, שאם אתה לא ילד, אינך זכאי לחופש ואם אתה הורה לילד, בא לך לחתוך וריד. ביונייטד סטייטס אוף אמריקה לעומת זאת, הקיץ הוא עניין שולי. גם עצם העובדה שמשכו הוא כיומיים וחצי, גם כי עדיף לקושש עצים במינוס 30 מעלות על פני 95% לחות וגם כי בדיוק ההפך מבארץ, אין בו ממש חגים. פה, ברגע שהטמפרטורה יורדת מ -37 ל – 27, אם מסתכלים טוב, כבר ניתן למצוא שלטי happy fall בחנויות, דלועים במבחר גדלים תחת כל עץ רענן, שלכת מהממת ביופייה, קולקציות חורפיות בחנויות, כשגולת הכותרת של הסתיו/חורף האמריקאי הוא החגים. בהמוניהם. חזק, בכל הכח, על כל קישוטיהם ומרצ'נדייזיהם. כך שבעצם, ימים לא מבוטלים מהחורף הבאמת חורפי כאן, כולם ממשיכים להתכרבל בתוך הפוך, מה שמעלה את מניותיו והופך אותו לעונה ה"חמה" באמת.

את הספתח לעונת החגים עושה ממש היום ה-Halloween, שנכון, רחוק מלהיות חג יהודי, אבל מה אני אגיד לכם, אחד החגים האסתטיים. לאמריקאים יש את התכונה הזאת של להתכונן מראש יתר על המידה. לכן, כבר לפני חודש וחצי, ניתן היה להתפעל מבתים שהפכו למאורות שלדים וגולגלות, פרצופי דלועים מקשטים על כניסות הבתים, קורי עכביש שיורדים מהקומה האחרונה לקומת הכניסה מעוטרים בעכבישי ענק. (בעודי יוצאת מהבית לעבודה בשעה מוקדמת וחשוכה מידי בבוקר, כמעט וקיבלתי התקף לב כשעיני נתקלו בשלד בגודל אמיתי "קורא" ספר על כורסא באחד החלונות), זאת לצד חבילות הקיט קט, האם אנד אמס וההרשיז הממותגות רוחות רפאים ומכשפות על מטאטא, כשהדובדבן שבקצפת הוא לחפור באמזון אחר תחפושת ש"כמוה עוד לא נראתה".

כפטריות אחרי הגשם, החלו להופיע בכל קרן רחוב חנויות ענק לממכר תחפושות המציעות אינספור אופציות החל מדבורה סקסית ועד חד קרן לא מאוס בכלל. ככה זה שאתה מסחרי, פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר וכו'. אבל תנו לי להאיר לכן, המתחפשות, את הדרך ולהציע כמה תחפושות קצת אחרות, שבכל אחת מאיתנו יש לפחות משהו אחד מהן, וכולן שאובות מסדרות אמריקאיות שבלב מסוים בחיי, רציתי מאוד להיות הן.

וויני / "שנות הקסם"

וויני היתה מבחינתי פסגת כל השאיפות שלי כילדה (כמעט) מתבגרת: שיער מושלם ותמיד נראית כאילו הרגע יצאה מהמקלחת. וויני עם פני המלאך, התלמידה הטובה אך הלא חננה, טובת הלב אך הלא פראיירית, המיינסטרים מצד אחד, אך הזורמת עם קווין הקצת חנבץ מהצד השני, בת השכן לצד עגמומיות מסתורית. החליקו את השיער, הוסיפו פוני, קפצו לתוך הקרדיגן ותוכלו גם אתן להיות וויני ליום אחד.

קרדיגן: H&M, חצאית: Mango, חולצה: Vilshenko, קשת לשיער: Salvatore Ferragamo

פגי באנדי / "נשואים פלוס"

שתרים את היד מי שלא בא לה לפעמים לצעוק: "אני פרחה". או לפחות שרה את זה פעם אחת בקולי קולות במקלחת, או בערב קריוקי של החברה אחרי מספר לא מבוטל של דרינקים. פגי באנדי יודעת מה היא רוצה, שזה לעשות פאן ולישון, והיא לא מתביישת בזה. היא וולגרית, היא צבעונית, היא דואגת לעצמה, היא אוכלת ג'אנק ו – היא נשואה לאל באנדי שרק על זה מגיעה לה כפיים. פגי היא הפרחה שחבויה ברבות מאיתנו ויש לכן הזדמנות לתת לה דרור.

משקולות: Cup Barbell, טייץ: By Malene Birger, בגד ים: Dolche&Gabanna, חגורה: Balmain

ברנדה וקלי / "בברלי הילס 90210"

הפאוור קאפל (מבחינתי לפחות) של שנות ה-90, כשרגע השיא שלו הוא ה"פרום". מי לא זוכרת את ה"פרום"? האוסקר של ילדי השמנת של תיכון בוורלי הילס שנהרס על ידי תאונה אפנתית מצערת של שתי החברות/אויבות ברנדה וקלי. השאלה הנשאלת היא: הכיצד יצא ששתיכן בחרתן את אותה שמלה מחרידה? כמה מחרידה? עד כדי כך שהעולם השמיד כל זכר לפפיוני הענק המגוחכים הללו וכמובן שלא יכולתי למצוא אחד כזה בשיטוטי הקדחתניים ברשת. אז תסתפקו בהכי קרוב לזה.

שרשרת: Kenneth Jay Lane, שמלה: Antonio Berardi, צעיף: Karl Donoghue, עגילים: Tory Burch, ליפסטיק: Nars

ויקי / "ילדת הפלא"

בסוף שנות ה-80, הייתי צופה בהפנוט בויקי, אנדרואיד בצורה של ילדה בת עשר שהפכה לילדה המאומצת של משפחת לוסון והייתה מוטלת עליה משימה קשה מנשוא – ללמוד את ההתנהגות האנושית. כמה ליבי היה נמלא בחשש בכל פעם שהשכנה המעצבנת של המשפחה הייתה נכנסת ברגע לא מתאים וכמעט מגלה שויקי היא בעצם…רובוט. בחיים החדשים שלי בניו יורק, גם אני לעיתים מרגישה כמו ויקי, שצריכה ללמוד איך להתנהג במציאות החדשה: להגיד "סליחה" שכשמישהו נתקל בי ושופך עלי קפה רותח, או להזמין לארוחת ערב חודשים מראש ובכך, למחוק את המושג "ספונטניות" מחיי. We love you Vicky.